יום שני, 7 בספטמבר 2015

קמצא ובר קמצא - מי הם באמת?!


   ...  כותבי התלמוד, מרבי עקיבא. הפעם רבי עקיבא לא חשוב בכלל, כי מדובר כאן על המסרים שהם המסרים הכי חשובים של כותבי התלמוד. ואין למסרים אלה מקום בשום מקום.

כמה מאות שנים אחרי חתימת התלמוד כתבו עוד אגדה עם הסברי עזר והיום קוראים לאגדה הזאת בשם "הגדה". בהגדה של פסח ישנו קטע קצר שמוּכָּר לכל תינוק בעם ישראל: "מה נשתנה?". בכל הלילות אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין - למה בלילה הזה כולנו מסובין?
 בגלל שבמשך מאות שנים הורגלנו לא להבין את הלעג של התלמוד, גם במשפט הזה אנו לא רואים אפילו את הרמזים. באמת, האם אוכלים בלילות? והאם במסיבות אנו באמת מסובין? ואם נניח ש-"כן", מסובין - אז מי הם אלה מאתנו שבמסיבות כאלה לא מסובין אלא יושבים??? מְסִיבָּה חגיגית, אפילו מתארכת אל תוך הלילה - למה שיש במסיבה כזאת מישהו מיהודים שפתאום יושב ולא זכאי לשכב כמו שאר האנשים? מי הם אלה שבלילות אוכלים בישיבה ולא בהסבה כמו שאר הסועדים??!!
אם נתייחס סוף-סוף לדברי חכמים כאל דברי רמיזה, אז מיד נבין שאלה שיושבים במסיבה - הם סוג אחר של אנשים. אנשים שיש להם תפקיד מסוים.

יש בתלמוד קטע ארוך אחד שבו פעמיים - בתחילתו ובסופו - מוזכרים אנשים שיושבים במסיבה. הקטע הזה של התלמוד הוא הטקסט החשוב ביותר של התלמוד - בעצם הוא הטקסט שבגללו נכתב התלמוד ושכל התלמוד הוא רק המעטפה של המכתב, שאורכו של המכתב הזה חמישה עמודים במהדורת ווילנה: אגדה על הסיבות של החורבן.

אחרי שֶדמוּת שכותבי התלמוד בכוונה לא נתנו לה שֵם ובכך ציירו משהו כללי - אחרי שֶגברא זרק את בר קמצא ממסיבה, אומר בר קמצא: בגלל שבין "משתפי המסיבה" (משתפי הפעולה, משת"פים) היו יושבים רבנים והם לא מחו בידי הגברא הזה - בגלל שהם היו יושבים ושותקים, מובן לְכל שהם - המורים של האומה, המורים של הגברא הזה - שהם לא ראויים להמשיך להיות מנהיגים רוחניים של האומה. תלמוד אומר: אלה שיושבים במסיבה - הם מורים (רבנים), הם המתווים את הדרך.

מצחיק, אבל בר קמצא מאשים את אלה שישבו - אך הוא בעצמו - כך כתוב בתלמוד! - בר קמצא היה יושב בעצמו!!!

אז, אולי, האומה לא רצתה שאיזשהו בחור ישׂים את עצמו בתור מנהיג רוחני - ובגלל זה זרקה אותו מהמסיבה?!! וזה בדיוק מה שכתבו בשבילנו בתלמוד! כתוב: "כאשר גברא ראה שֶׁבַּר קמצא יושב"... זרקו את בר קמצא כי לא רצו אותו יושב! "מְצָאוֹ שהוא יושב" - זה מה שכתבו לנו בתלמוד! [גיטין נה-ב]. ועוד: במילים הראשונות של ההסבר על הסיבות של חורבן של העולם - ממש במילה הראשונה של ההסבר! - כתבו לנו שהגברא הזה שנא את בר קמצא. שָׂנָא. בגלל שבר קמצא יושב.

בסוף של האגדה הזאת - בסוף של ההסבר על הסיבות של חורבנו של העולם - כתוב בתלמוד שיושבים שניים וחוגגים - ומישהו שלישי עומד ומאכיל ומשקה אותם.

אחד מהחוגגים האלה הוצג (למבינים את התלמוד) כיהדות (כמנהיג הרוחני של יהדות) וכינויו "רב", והשני מכונה "תלמידו של נגר" ומגלם את תפקידה של נצרות. וכותבי התלמוד מסיימים את ההסבר על סיבות החורבן במילים מאוד פשוטות: אף אחד מהשניים ההם לא עוסק בהפצתו של האור של התורה, אף אחד מהשניים האלה לא מספר שיהוה קורא לא לעשות רע לאף אחד וקורא להשתדל לעשות טוב לכולם. המורים האלה - אלה שלא עושים את מה שיהוה ציפה מהם - הם נהנים והוא משקה עליהם ובוכה. וכתוב שכל זה קרה בעָבוֹר 300 שנה מאז שהתורה הופקדה בידיים של הנצרות – ושאז, אחרי 300 שנה, גם נצרות הפסיקה להפיץ את האור של התורה שהוא פשוט מאוד: אל תעשה רע לאף אחד ותשתדל לעשות טוב לכולם.

בשפה של היום זה נשמע הרבה יותר פשוט: "תכלס - אין כאן חכמות: או שממשיכים וחיים על-פי חוקי הג'ונגל הרבים ואוכלים את עצמנו בשיטות יותר ויותר משוכללות - או שיוצאים מהג'ונגל וחיים על-פי חוק אחד שהוא פשוט להבנה: לא מנצלים, לא מזיקים, לא מרוויחים על הכאב של אף אחד - ואף משתדלים לעשות טוב לכל מי שבא ליד, ובהמשך - אף לרחוקים; בקיצור (תכלס!) - תאהב את רעך. לפחות - אל תעשה רע לאף אחד. ותפיץ את התורה הפשוטה הזאת לכל עמי העולם - לכל חיות הג'ונגל".

ידוע שבפעם הראשונה בעולם נַצְרוּת הפכה לדת הרשמית בשנת 301, בְּאַרמֶנִיָה. בעוד 100 וקצת שנים נצרות נהפכה להיות הדת הרשמית של האימפריה הרומית - וזה הדבר שעליו נכתב בתלמוד, נכתב רחוק מרומה, בבבל.

אז מה קרה 300 שנה לפני אותו רגע שבו גם הנוצרים התחילו לְהִנּוֹת מהחיים בִּמְקום להפיץ את אורה של התורה? מובן שתלמוד מבין שהמהפך הזה קרה לפני הפיכתם של נוצרים ממפיצי האור לפקידים של שלטון.

אמרנו, שבתחילתו של הסיפור ישב עוד אחד בעולם (באוּלם של המסיבה) - היה עוד אחד שתלמוד אומר עליו שהוא היה מורה רוחני, עוד אחד חוץ מהיהודים המקובלים על הגברא, על האומה, עוד אחד חוץ מאלה שתלמוד קורא להם "רבנים". וכינויוֹ בתלמוד "בר קמצא". ובתלמוד יושב גם סַנְהֶדְרִין. הסנהדרין - בית המשפט - הוא יושב.

בר קמצא - זה בן של קמצא. בר זה בן. זה מובן לכל ישראלי. ומי זה קמצא? זה מובן רק ליחִידים והם שומרים את ההבנה הזאת בסוד.

אז 300 שנה לפני מסירת התורה לידי הנוצרים שבמשך כל 300 השנים האלו לא היה אכפת ליהדות מה קורה עם התורה של יהוה אצל נוצרים ולא היה אכפת להם שבמשך התקופה הזאת מתעללים בה וקוברים עמוק-עמוק את הפשטות ואת החדות של התורה -- את הקריאה להפסיק את ההרגל לְהָזִין על ידי הכאב והסבל את האלים-החוצנים ולהתחיל לנהוג על-פי הכלל הגאוני והגדול "ואהבת" -- 300 שנה לפני זה הופיע מול האומה היהודית עוד מורה ושמו היה "בן של מי שקם וצא" - בר של קם-צא. באף מקום של התלמוד לא כתוב שאת ישו הנוצרי הרגו 
שהוא היה כידוע לכל (חוץ מאלה שמגיל שלוש מורגלים לשנוא את הנצרות ובוודאי לא יודעים כלום על הנצרות) - ידוע לכל שישו הנוצרי היה בן של נגר ונגר בעצמו, תלמידו של נגר - בדיוק כמו שזה נכתב בתלמוד
- לא כתוב בתלמוד שאת יהושע הנוצרי הרגו - וגם באגדת החורבן מודגש שיהודים רצו להרוג את בן של יהוה. לא כתוב בתלמוד שהם הרגו אותו, אך כתוב שבעוד 300 שנה כבר לא נשאר כלום מהניסיון להבליט את מה שבתלמוד הירושלמי נקרא בפיו של רבי עקיבה "כלל גדול בתורה: ואהבת! גם המצרִים נקראים רֵעֶיךָ! תאהב את רעך, בן-אדם, אחרת תמשיך לתחזק את הגיהינום!".
גם בן של יהוה (שהוא בינתיים בייאוש כבר מזמן עזב את היהודים, קם וצא) - גם הבן (בר קמ-צא) לא הצליח ללמד אותם שזה, זה העיקר של התורה והמהות של התורה החדשה, התורה של החכמים שכתבו אותה בתור התלמוד: "תאהבו!". הם כתבו בתלמוד בתחילתו של הסיפור על הסיבות לחורבן של העולם [גיטין נה-ב]: כאשר גברא ראה שבמסיבת החיים יושב מי שהוא שנא, יושב בר קמצא, הגברא הזה הקים אותו על רגליו וזרק אותו מהמסיבה של החיים. לא כתוב שהאומה זרקה את התימהוני הזה מהחיים, שהאומה הרגה אותו - אבל בפירוש כתוב שגם אז האומה הזאת שנאה את המורה שנשלח לנסות שוב ללמד אותה: "תאהבו!". אבל גם הבן לא הצליח בְּמָקום שאביו נכשל לפני כן ואז ברח בבושת פנים... ברח - אבל אחרי הרבה מאות שנים, אחרי החזרה של הגברא מבבל, אחרי בניית בית המקדש השני (שכמובן לא הֶחִיה את המוסר של הגברא הזה) - אחרי הבריחה (אחרי שגירשו אותו או כפי שכותבי התלמוד ברמז קראו לזה גלות השכינה) האב (בסיפור על הסיבות של החורבן של העולם הוא גם מכונה שַׁמָּשׁ של האומה) הביא לאומה בִּמְקום עצמו את בנו וְהוֹשיבוֹ במסיבה: "הבאתי לכם את המורה". אבל גם הבן לא הצליח: הגברא זרק אותו מהמסיבה, מהחיים. גם אותו זרקו, כעבור 600 - 800 שנה אחרי שהנביאים שוב ושוב הִקריאוּ לגברא הזה את דברי האב: "אתם לא עַמי ולא זבח רציתי מכם אלא את החסד!"

כמו שזה היה לקראת החורבן של בית המקדש הראשון, כאשר גירשו את יהוה עצמו, כך גם בעוד 600 - 800 שנה, לקראת חורבנו של הבית השני, היהודים עוד פעם גירשו את המושיע - והפעם את בנו של יהוה, את בר של קמ-צא. לא עזרה ליהוה התחבולה המתוחכמת שלו: גם בן של יהוה לא הצליח ללמד אותם את התורה וגורש. לא נתנו לו לשבת ואף הקימו וזרקו אותו החוצה. ובסוף של הסיפור על הסיבות לחורבן של העולם כתוב שגם יהוה לא רק שלא יושב (כלומר - לא מלמד) אלא הוא אפילו רק עומד ומשקה בדמעות את אלה שיושבים אבל בִּמְקום ללמד את העולם "תאהבו!" הם רק נהנים מכל טוב שיהוה נותן להם - נותן ובוכה. הם יושבים, זה אומר שהם מלמדים. אבל אם הם לא מלמדים להפסיק להזין את החוצנים בכאב (בכאב של אנשים במלחמות ושל בעלי חיים במשחטות) אז הגיהינום לא שלא קוֹטן אלא רק מתחזק. כתוב בתלמוד [גיטין נח-א]: הם יושבים ואוכלים והוא עומד ומשקה עליהן, ודמעות נושרות מעיניו, ועל אותה שעה נתְחתם גזר דין, נתְחתם על שתי פתילות בנר אחד, בגלל שתי דתות שלא הפיצו את האור של נר של התורה. האסלאם עוד לא הצטרפה אז אל השתים האלה - ולא בגלל שהיא יותר מהן מלמדת לאהוב, אלא בגלל שאז, בזמן חתימתו של התלמוד, היא עוד לא נוצרה. אבל היא למדה מאחיותיה הבוגרות. היום היא מלמדת את כל העולם מה זה - לא ללמד "תאהבו!" ולבחור מהחומש רק את מה שנוח [גיטין נו-א] לְיֵצֶר הרע, את מה שנוח - ניחא - לאופי האנושי, שהוא לא אנושי מנעוריו, משחר בריאתו של הגיהינום הזה.



הקטע צוטט מספר "Bar Kamtza. 2007".   בתחילת הקטע הוזכר רבי עקיבא; אחד מהקטעים על המשמעות ועל התפקיד של רבי עקיבא בתלמוד ניתן לקרוא כאן:
http://cafe.themarker.com/post/3000021

2 comments :